<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער מ"א</h1>
<h2>דף נ.</h2>
דין מי שמוכר ממון ובמה שנלקח בו כגון החפץ שהוא הנמכר ומה שנלקח בו והוא קרוי המעות. לעולם המכר זה הוא החפץ שאדם מוכר ואתה מוצא בו שלשה עניינים ואותן שלשה עניינים שלשתן מוחזרים לדמים. הענין הראשון, נתינת המעות ונטילת החפץ דינו ידוע ומבואר. הענין השני, כשאדם מוכר ונותן חפץ בחפץ וסחורה בסחורה או כגון בגד בבגד דזה נמי הוא נכנס בשער הדמים שזה ישום את החפץ שהוא נותן וישום את החפץ שהוא נוטל ואלמלא כן לא היו סוחרים זה עם זה. הענין השלישי. כגון שנותן חפץ ואינו נוטל אלא נותן אותו חפץ בהנאה שנהנה ממנו כגון בשכר שעשה עמו או בשכירות בית או בשכירות כליו שנשתמש בהן או בשכירות שיעשה לו עדין וזה נמי נכנס בשער הדמים שאלמלא ששם מה שהיה לו לא היה נוטל אותו חפץ בשכירותו, נמצא כל סחורה שבעולם תלויה היא בדמים ולכך אנו צריכים לחקור ולדעת איזה הוא הנקרא דמים. ותדע כי לא נקרא דמים אלא מה שהוא עשוי מטבע צוה להעבירה המלך של אותו המקום או שהסכימו אנשי המדינה להעביר אותה בכל דבר ופעמים אתה מוצא מטבע שאינה עוברת דההיא היא דהויא סחורה והמטבע עובר הוא דמים ואם הסכים דעת המלך להעבירו או הסכימה דעת בני המדינה להעבירה. ותדע דאין אנו הולכים אחר הסכמת בני המדינה אלא היכא שאין עליהם מלך ושיתקן תקוני העיר אבל יש עליהם מלך שמתקן להם תקוני העיר אין אנו רואים הסכמת בני המדינה אלא הסכמת המלך לבדו. ועל ענין הסחורה והדמים גרסינן [ב"מ מ"ד ע"א] הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב וכל מה שהזכירו בו במשנה רצה לומר דכל מה שקרוי פירא והיא הסחורה כיון שמשכה נתחייב זה האחר לתת את הדמים או כגון סחורה בסחורה דכיון שמשך זה הסחורה נתחייב לתת מה שהחליף בה אבל היכא שנוטל המוכר את הדמים ולא המשיך את הסחורה הרי זה יכול לחזור ואף הלוקח יכול לחזור אבל אם משך הלוקח את הסחורה ולא נתן עדין את הדמים אין כח בלוקח לחזור בו ולא במוכר לחזור בו אלא נתחייב הלוקח בדמים למוכר משום הכי אמרו שבמשיכת הסחורה נתחייב בדמים ולכך הזכירו באותה משנה שהזהב והנחשת אף על פי שהוא מטובע כגון פריטי והמעות הרעות והאסימון שאין עליו צורה דהני כלהו שם סחורה יש עליהם ואין קורין דמים אלא לכסף המטובע העובר באותו מקום והוא המטבע החשוב ביניהם. ואם אתה מוצא מקום שסחורת' הויא במעות הרעות ובפרוטות של נחשת ושל עופרת ושל בדיל והדומה להם ואפילו הכי אין נקראים דמים דלעולם לא הוי חשוב דמים אלא מה שהזכרנו כדגרסינן [שם ע"ב] אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה הוי טבעא לגבי נחשא דאיהו חשיב ואיהו חריף מבעיא אצטריך ס"ד אמינא הני פריטי (דאתרא) [באתרא] דסגין חריפי' טפי מכספא ואימא טבעא הויין קמ"ל. אתחזי לן דהני פריטי והמעות הרעות והשבורות והאסימון אף על פי שהן חריפין יותר ממטבע הכסף החשוב ויותר הם עוברים בסחורתם במקומות מרובים אין סומכים על כך ואינן חשובים דמים. ולא תעלה על דעתך מה שאנו שונין הזהב קונה את הכסף אף על פי שהוציאו בלשון קנין שיהא בתורת חליפין דאין קריאתו אלא הזהב מחייב את הכסף כדגרסינן [שם מ"ה ע"ב] תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין לא בדמים אי הכי קונה מחייב מבעי ליה תני מחייב וגרסינן [שם] בברייתא הזהב קונה את הכסף כיצד נתן לו דינר זהב בעשרים וחמשה דינרים של כסף הרי זה קנה כסף בכל מקום שהוא אבל אם נתן לו עשרים וחמשה דינרי כסף בדינר זהב אף על פי שמשך את הכסף לא קנה את הזהב עד שימשוך.
ותדע כי בענין הכסף אתה מוצא ארבעה מחקרים בזאת המשנה שלשה מהן תורתן תורת סחורה והמחקר הרביעי הוא הדמים. הראשון הכסף סתם והוא כגון הנסכא והכסף שבור דבר שאין בו שום מטבע כלל ומה שדומה לו. השני מעות הרעות כגון השקרים או שנתערב בהן נחשת הרבה שאין יוצאין בסחורה מחמת נחשתן המעור' בהן וכל הדומ' להן (או) כגון כל המטבעות שהיו חריפות בשעה שהיו עוברות ועכשו שנפסלו ונמנעו מלישא וליתן בהן שכל אלו נקראים מעות הרעות שאין מעות השבורות והמקוטעות נקראים מעות הרעות דכל דמים שבעולם נקראים מעות סתם כדגרסינן [שם מ"ד ע"א] נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות וגרסינן [שם מ"ט ע"ב] ושתות מעות נמי שנינו אלא שיש בהן רעות ויש בהן יפות. השלישי הוא האסימון והוא דבר שאין עליו צורה ויתחבר אליו כל מה שנטבע מן הכסף ואע"פ שרובו כסף כמותהו יותר יפה ממטבעות היוצאות שם אעפ"כ כיון שהוא ממטבע מלך אחר כמו מטבע של אדום שאינו יוצא בארץ ישמעאל דהנהו ודאי הויא סחורה כדגרסינן [ב"ק צ"ז ע"ב] אין מחללין מעשר שני על מעות שאינן יוצאות כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות ושל מלכות הראשונים אין מחללין הא דאחרונים דומיא דראשונים מחללין הכא במאי עסקינן כשאין מלכיות מקפידות זו על זו, וגרסי' נמי אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן הא על של בבל בבבל מחללין הכא נמי שאין מלכיות מקפידות זו על זו. וכמו כן כל מה שנעשה מן הכסף מן הנחשת מן הזהב כלהו הויאן סחור' והכסף המטובע מעות הוא הנקרא מטבע ולעולם מה שיעש' מן הנחשת ומן הזהב לא יקרא מטבע ועל הדא גרסינן הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף דלפי שהכסף איהו הוא דהוי חשוב מטבע אמר הכסף אינו קונה את הזהב הכסף אינו קונה את הנחשת לאחר כך פי' איזהו מין מן הכסף יהיה דמים ואיזה מין ממנו יהא פירא, חזר ואמר מעות הרעות קונות את היפות והאסימון קונה את המטבע להודיעך שאין חשוב מטבע אלא הכסף המטובע העובר וכל שאינו נטבע נקרא אסימון והוא לשון פרסי דכל היכא שהוא מוטבע יש לו שם בפני עצמו כדגרסינן [ב"מ מ"ה ע"ב] אמר רב פפא מ"ט דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. ואסימון מפרשינן ביה דבר שאין עליו צורה. ודע כל מטבע שנפסל ואינו עובר בטלה צורתיה והוי פירא הן שאינה יוצאה מחמת שהנחישוה ביותר או שמלך או בני המדינה פסלוה הני כלהו פירא נינהו ולא טבעא ונקראים מעות הרעות וכמו כן מה שהן מן המעות שבורים ושקרים כלם מעות הרעות נינהו כדגרס' [שם מ"ו ע"ב] כל המטלטלים קונין זה את זה וא"ר שמעון ב"ל אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ותירגמ' רבי אבא בדינרא ניאקא ואנגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, וצריכי משום דהאי פסלתו מלכות לא סגי כלל ופסלתו מדינה סגי במדינתא אחריתי אימא טבעא הוי ואי נמי פסלתו מדינה לא סגי לא בצנעא ולא בפרהסיא ופסלתו מלכות סגי בצנעא אימא טבעא הוי קמ"ל, אתחזי לן מהכא דטבעא היא המטבע הידועה והעוברת בפרהסיא בגלוי באותו עת באותו מקום וכל השאר נקרא פירא בין כסף שבור בין זהב וכל שאר מטלטלים ואותו מטבע העובר ושהוא דמי' [ב]אלו שמין כל שומא שבעולם (וכן) [כגון] אם הזיק אדם שום היזק לחברו (לאותן) [באותן] דמים שמין את ההיזק שהוא המטבע העובר באותה שעה. וכן אם מכר אדם שום חפץ לחברו לאשראי אינו נותן לו אלא מאותו מטבע שהוא עובר הנקרא דמים כדגרסינן [ב"ק צ"ז ע"א] נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אבל דנין עליו היכא שהולך למקום אחר שנוטל מאותן זוזים היוצאים לשם על הדרכים הידועים כמו שאפר' בחבור החוב.
ודע שיש מקומות מרובים שנותנים שעורים לדינר כאן שמנה זוזים לדינר וכאן י"ב בדינר. ומקום יש שחושבין אותו י"ו זוז ולא מפני שירצו לומר דינר זהב אלא דינר של כסף וה"ה לכל המקומות כמנהגן שיחשבו לדבר ידוע הדינר כך וכך זוז ועושים דבר זה לקצר הלשון, ויש מקומות שעוברים שם מיני מטבעות כל אחד ואחד בחשבון ידוע לדינר זהב בין השולחנים וכל אחד ואחד עוברת בין בני אדם בחשבונה. וכמו כן מוצאי' בגמרא שהיה להם מטבעות ידועות כל אחד ואחד בחשבונה כדגרסינן [ב"מ מ"ד ע"ב] פרוטה אחת משמנה באיסר האיטלקי נפקא מינה לקדושי אשה איסר אחת מעשרים (וחמשה) [וארבע] בדינר של כסף נפקא מיניה למקח ולממכר דינר כסף אחד מכ"ה בדינר זהב נפקא מיניה לפדיון הבן שהיה מנהג קדורוס לקרוא לכ"ה דינרי כסף דינר זהב כדגרסינן [כתובות צ"ג ע"א] לענין שלש נשים ושל שלש מאות ששה של זהב דזה הוא מאה וחמשים זוז לפי שהיה יודע זה מנהג קדרוס לא פירש מאה וחמשים בפירוש ואמר כלל ששה של זהב לקצר הלשון ואע"פ שאתה רואה שתולה הכסף בזהב לא מפני שיהא הזהב טבעא והכסף פירא אלא לקצר הלשון עושה וכמו שפי' וה"ה אם היו נהוגים לשער ולתלות בדינר של כסף או בדינר או בדבר אחר דרך אחד הוא שהרי נתבטלו דברי מי שאמר דהבא טבעא הוי דהא קי"ל דדהבא פירא הוי וכיון דקי"ל שהזהב פירא הוי הוא המתיקר הוא המתזלזל כדרך שאר סחורות שפעמים מתיקרים ופעמים מתזלזלין אבל הדמים בעינן עומדים ומידי דקייץ נינהו.
והיכא שהוסיפו נחשת במטבע ואין בה שורש הכסף שהיה בה כבר זהו פסולה אי נמי שפחת הזוז ממשקלו כגון שיש מקומות שיש זוזים שקולין וידועים ופחתו מן המשקל הידוע זה פסולין נמי. ואם יש לו לאדם אצל חברו נמי עשרה דינרין מן המטבע היפה ונתן לו אחד עשר מן המטבע שנפחת שהם שוים עשרה מהיפים שהיה לו עליו אותן אחד עשר הן חשובים פירות לפי שצריכים שומא עד שישוו העשרה שהיו לו עליו נמצא שהם כסחורה. אבל מטבע שהוא עומד בעינו ולא נשתנה בה דבר אבל יש בה ישנים ויש בה חדשים והלוה לחברו עשרה דינרים ישנים ואמר לו תן לי תשעה חדשים אף על פי שפחת לו ממה שהיה לו עליו לא אמרינן שיהא חשוב כפירא אלא לעולם טבעא הן ומה שפחת לו לא הוי מחמת שיש פחות במטבע כלל אלא מפני שאדם רוצה לישנן ולעולם טבעא נינהו כדגר' [ב"מ מ"ה ע"ב] הזהב קונה את הכסף כיצד מכר לו דינר של זהב בכ"ה דינרי כסף כיון שמשך את הזהב נקנה הכסף בכל מקום שהוא. האי בכל מקום שהוא נתחייב גברא מבעי ליה אמר רב אשי אימא כמות שהוא דאי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה דא"ל לישנן בעינן להו. וכמו כן אנו דנים היכא שהיה המטבע יפה והוסיף המלך במטבע נחשת וצוה שתעבור זאת שהיא פחותה בחשבון ידוע ומי שהיה אצל חברו מאותה שהיא פחותה ובקש מחברו שיתן לו מן היפה בפחות מ"מ כיון שהמלך נתרצה שיעברו גם המטבעות בכל אחת ואחת חשובה היא מטבע כיון שבצווי המלך הן שתיהן הרי הן מטבעות ואם נטל בפחות מן היפה תורת טיבעא היא. ומי שיש לו אצל חברו מן היפה אבל לא פי' לו בפי' מן היפה אני נותן לך ורוצה חברו לתת לו מן הפחותה בתוספת מה שיש בין זו לזו הרשות בידו מאחר ששתיהן חשובות מטבע ואין אחת מהן חשובה סחורה לחברתה ואף על פי שאחת מהן יותר חריפה מחברתה אין רואים לאותו חריפות ואין סומכין עליו לומר שתהא היא טבעא או השנית שאינה חריפה כ"כ שתהא פירא כמו שאין אנו סומכים על חריפות פרוטות הנחשת באתרא דחריפי.
ובאותן מקומות שסחורתן בחטים ובפירות והוא החריפות שביניהם אלא שסמיכת הדמים ומה שהוא חשוב מטבע זו היא מצות המלך ואחריו הולכים הילכך שתיהם חשובות מטבע אחר שמצות המלך ששתיהם יעברו בסחורה ואם יש על השואל לשאול ומאחר שחלופם אינו שוה שזה יוסיף על זה איזה יהיה חשוב דמים על חברו ואיזה יהיה חשוב פירא. תדע אין אחד מהם חשוב פירא לגבי חברו אלא שניהם טבעא עד שיפסל אחד מהם מעבור בתוך בני אדם דהתם הוא חשוב פירא לאחר שנפסל אלא כל מה שאדם לוקח באותן המטבעות כגון מכל שהוא מטלטלים הוא הנקרא פירא כדגרסינן [קידושין כ"ח ע"א] כל הנשום דמים (כאחד) [באחר] כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ותדע שיכול אדם ליקח רמון אחד בשני רמונים וכן תאנה בשתי תאנים ולבוש בשני לבושים כיון שדמי האחד הוי כשעור דמי השנים וזה הוא מקח וממכר ואעפ"י שלוקח כי האי גונא שנתן אחד ונטל שנים לאשראי אין בו תורת רבית ולא נכנס בדין הא דגר' המלוה סלע בחמשה דינרים וכן סאתים חטים בשלש לפי שהשנים שהוא נוטל הן דמי האחד שנתן, ותדע דמה שעושים מן הבדיל ומן הנחשת עשייתם הוי על שני עניינים שיש מקומות שעושים מהם לסימנים בעלמא עושים מהן פרוטות דקות ורושמים אותם כל אחד ואחד על רושם אחד ידוע והולך אצל נחתום הרגיל וכן לבעל המרחץ ולכל בעלי אומניות וכל פעם ופעם שנוטל ממנו מניח אצלו אחת על דמים ידועים ולכשיבא לימים מרובים ועושה חשבון עמו מוציא לו כל אותן פרוטות שהן עושים ברושם שלו ומחשב לו בהם כל אחת ואחת על מה שהסכימה דעתו עמו ונותן לו כמה מנין על אותן פרוטות ואותן פרוטות אין שוות בדמיהם ולא זוז אחד דלכבוד הן עשויין ועל אלו גרסינן [ב"מ מ"ז ע"ב] מעות הנתנים בסימן לבית המרחץ ויש מקומות שעושים ממנו מטבע ומרבים במשקלו ומוציאין אותם בכל דבר לפי השואת הבדיל והנחשת כגון שרואים לטרה של נחשת כמה היא שוה ולפי השואתו בככר ובלטר' עושה ממנו המלך מטבעות להוציאו בשוויו וזה הנקרא פרוטות ולכך קראו אותן הראשונים פרוטות לענין השואתם לפי שעתם שאם נתיקר משקל ככר הנחשת בעקרו אף המלך פוחת ממשקל מטבע הפרוטות ואם נתזלזל בעקרו אף המלך מוסיף משקל המטבע עד שיגיע המטבע להשואתו ויש מקומות שעושים המטבע שלהם במשקל להיות כל זוז וזוז משקל ידוע שלא יפחות ולא יותיר במצות המלך רואים הזוז שהוא מ"ח גרגירים והוא דינר כסף הידוע בגמרא אם פחת פחות משני גרגרים אין עליו להחזירו ואם פחת שני גרגרים שלמים יש עליו או שיחזיר את הפחת כדגרסינן [שם נ"א ע"ב] כמה תהא סלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר' מאיר אומר סלע ארבע איסרים איסר לדינר ומפרשינן רבה אמר פחתה איסר איסר לדינר אסור וסתמא כר' מאיר, וגרסינן בתוספתא [פ"ג] כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה ר' מאיר אומר סלע ארבע איסרים איסר לדינר ואמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמטה למעלה ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה.
